סקירה כללית:

למרות גודלה של החברה , החרדים הם הסוד הסוציולוגי השמור ביותר במדינת ישראל . רוב תושבי מדינת ישראל אינם מכירים את החרדים. עד לאחרונה גם לא רצו להכיר. גם החרדים אחראים לכך, שהרי הם פועלים במודע לבידודם מהחברה הישראלית באמצעות הקמת "חומות של קדושה" . גטואיזציה עצמית מכאן וחוסר עניין משם מיקמו את החרדים בתוככי קופסה שחורה, בלתי – מפוענחת עבור הרוב הישראלי .הבערות בהכרת האחר היא כר פורה להתפתחות יחס סטריאוטיפי כלפיו.

אכן, יחסם של רוב הישראלים כלפי החרדים מאופיין בשתי הכללות בולטות :הראשונה, שלילית, ונגזרת מסוגיות שבמחלוקת עזה כגון השוויון בנשיאה בנטל השירות בצבא, עמדות מגדריות, מתח בין דת ומדינה וכפייה דתית וכמובן המאבק על תקציבים ציבוריים. זהו הרקע לצמיחתו של סטריאוטיפ מכוער, כביכול מהותה של הקבוצה היא נצלנות, כוחניות וקיצוניות חשוכה. הכותרות, שמטבען מתעדות בעיקר את החיכוך החרדי - ישראלי, מעצבות את התודעה הציבורית כלפי החרדים כמי שלא רק שאינם  שותפים לישראליות ,אלא אף מאיימים עליה .ההכללה השנייה פועלת בכיוון ההפוך, החיובי. יש הרואים בחרדיות ביטוי לאותנטיות יהודית; "צומוד" יהודי שמחויב לגרעין של אמת בלתי – מתפשרת ,שבלעדיו אין לנו קיום. כביכול החרדיות היא הביטוי הנוכחי של העבר היהודי המפואר, שהיא ממשיכתו הבלעדית, ולכן גלומה בה הבטחה חזקה מכול גם לגבי העתיד שלנו. הטיה זו מגיעה לעיתים עד כדי התבטלות כלפי החרדים, המאפיינת גם חילונים - אריאל שרון קבע כמה פעמים שבלי עולם התורה החרדי לא יהיה עם ישראל בדורות הבאים, וגם דתיים – לאומיים השומרים את התואר "גדול הדור" אך ורק לרבנים חרדים .תוצרי הלוואי של הסטריאוטיפים - דמוניזציה של החרדים, מצד אחד,והתבטלות כלפיהם, מצד שני - מקשים על פיתוח שותפות עניינית ונינוחה בין החרדים לבין הישראלים. אין זה עניין של מה בכך: ראשית , מנקודת ראות ערכית, מבחנו של הליברל הוא ביכולת ההכלה שלו את ה"אחר", השונה ממנו, וקבלתו כאדם.  דחייה א - פריורית של החרדים, הרווחת בחלק מהחוגים הליברליים, מעוררת תמיהה ומטילה צל של ממש על משמעותה של ליברליות זו. שנית, מנקודת ראות כלכלית, השתלבותם של החרדים בשווקים השונים היא הכרח לפיתוחו ולשגשוגו של המשק הישראלי. התהליך המבורך כבר החל. ואולם יחס מרוחק וחשדני כלפי החרדים עלול לגרום להתקפדותם פנימה, חזרה אל הגטו, ובכך לדומם את אחד ממנועי הצמיחה המרכזיים של הכלכלה המקומית.

שלישית, מנקודת ראות חברתית, ההכללות ביחס לחרדים  דוחפות להדרתם מהישראליות, להקלשת הסולידריות, ולהעמקה ולהחמרה של אחד השסעים המאיימים ביותר על הרקמה החברתית שלנו.  בהיעדר אחווה פנים - יהודית בישראל, עצם יכולת הקיום שלנו כמדינת לאום עלולה להתערער .

​

בְּנֵי בְּרַק

היא עיר במחוז תל אביב, השמינית בגודל אוכלוסייתה בישראל והעיר הצפופה ביותר בה. היא גובלת בתל אביב, ברמת גן, בפתח תקווה ובגבעת שמואל. 

 העיר נוסדה ב-1924 על ידי קבוצת חסידים יוצאי ורשה שבפולין מחברת "בית ונחלה"[4] בראשות יצחק גרשטנקורן, על אדמות שנרכשו מהכפר הערבי הסמוך אל-ח'ירייה, שנקרא באותה עת "אבן אבריק", תוך שימור שמה של העיר המקראית ומתקופת בית שני, המשנה והתלמוד "בני ברק", הנזכרת בתנ"ך ובמקורות חז"ל במיקום זה. בעיר זו התרכזה פעילותו והתקיימה ישיבתו של התנא הנודע רבי עקיבא, אשר על שמו קרוי רחובה הראשי של העיר כיום. תל בני ברק נמצא כיום מדרום לעיר. 

 שטח השיפוט של העיר, שבעת היווסדה עמד על 1,020 דונם, הוא כיום 7,310 דונם. הרוב המכריע של השטח מכוסה במבני מגורים, תעשייה ומסחר. היא הוכרזה כעיר בשנת 1949. 

 בני ברק היא עיר בעלת צביון חרדי. בעיר ישנן ישיבות רבות, בייחוד של הזרם החסידי והזרם הליטאי. כמו כן בעיר מוסדות דתיים רבים. בשטחה של העיר נותרה שכונה חילונית אחת, פרדס כץ, שאף היא עוברת תהליך התחרדות. עד שנות ה-80 של המאה ה-20 הייתה בני ברק העיר החרדית היחידה בישראל. 

אוכלוסייה 214,444 תושבים 

דירוג אוכלוסייה 8 

שינוי בגודל האוכלוסייה ‎1.8% בשנה 

צפיפות אוכלוסייה 29,336 תושבים לקמ"ר 

דירוג צפיפות 1